בעומדנו לפני חג הפסח, חג החירות, אנו שואלים את עצמנו מהי משמעותה האמיתית של חירות. האם חירות פירושה לעשות ככל העולה על רוחנו? או שמא חירות אמיתית היא היכולת לבחור בטוב, לבחור בערכים נעלים, לבחור במצוות? ולכן כהקדמה לשאלה אני רוצה שנשים ליבנו לעניין של מעלתה הגדולה של מצוות כיבוד הורים: אם נתבונן במבנה עשרת הדיברות, נראה חלוקה ברורה - חמש הדיברות הראשונות עוסקות במצוות שבין אדם למקום, וחמש האחרונות במצוות שבין אדם לחברו. והנה, מצוות כיבוד הורים ממוקמת בדיבר החמישי, כחוליה מקשרת, כגשר בין שני חלקי הלוחות. אך נמצאת בצד של הדיברות של מצוות שבין אדם למקום. מיקום זה אינו מקרי כלל וכלל, אלא בא להמחיש לנו את המעלה הגדולה והמיוחדת של מצווה זו. חז"ל למדו מכאן שכבוד ההורים הוקש לכבודו של מקום. ונמצאנו למדים שכיבוד הורים אינה רק מצווה חברתית, אלא היא מצווה בעלת ממד אלוקי, המלמדת אותנו על הכרת הטוב, על נאמנות ועל ערך הסמכות. וכאשר אדם מכבד את הוריו כראוי, הרי זה כאילו כיבד את השכינה עצמה, וזוכה הוא לברכה מיוחדת מאת בורא עולם, ברכת אריכות ימים וטובה על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך.
ומכאן ניגש לשאלה ולמקרה הנדון בחור בן 21, תלמיד ישיבה, שבתקופת "בין הזמנים" עובד בעבודה קבועה ומרוויח כסף. האם עליו להפסיד את העבודה כדי לעזור להוריו בניקיון הבית לפסח? ולעניין התשובה: התשובה ההלכתית מתבססת על סוגיית הגמרא במסכת קידושין לב ע"א: יסוד ההלכה: בגמרא מובאת מחלוקת האם חיוב כיבוד הורים הוא "משל בן" או "משל אב". מהסוגיה עולות מספר הוכחות לשיטת "משל אב":
הגמרא משווה בין מצוות כיבוד ה' וכיבוד הורים - שניהם בחסרון כיס. ומקשה: אם משל אב, מה החיסרון לבן? ומתרצת: החיסרון הוא בביטול מלאכה.
ממעשה רבי אליעזר שאמר "עד כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו ואינו מכלימו" - ומתרצת הגמרא שמדובר בממון שהבן ראוי לרשת.
מסקנת הסוגיה: להלכה נפסק "כיבוד אב ואם משל אב" (שו"ע יו"ד ר"מ). כלומר, אין הבן חייב להוציא ממון משלו לקיום מצוות כיבוד הורים, ואין חיוב על הבן להפסיד כסף עבור זה. לעניין השאלה: הבחור אינו מחויב מדינא להפסיד את עבודתו ומשכורתו כדי לסייע בניקיון לפסח. עם זאת, ראוי לו לנסות למצוא איזון ולהקדיש חלק מזמנו לעזרה להוריו, שכן:
יש ערך גדול במצוות כיבוד הורים
ניתן לשלב בין העבודה לעזרה בבית, למשל בשעות שונות או בימים שונים
השתתפות בהכנות לחג מבטאת הכרת הטוב והשתייכות למשפחה
מדובר באיזון ראוי בין החיוב ההלכתי (שאינו דורש הפסד ממון) לבין הרצון לקיים את המצווה בהידור ובשמחה.
אתגרים עכשוויים בעולם המודרני, האתגר הזה מקבל ממדים נוספים:
עצמאות כלכלית: בחורי ישיבה רבים מנסים לבנות עצמאות כלכלית במהלך תקופות "בין הזמנים".
עומס בהכנות לפסח: ההכנות לפסח בימינו כוללות עבודה רבה יותר מבעבר.
חוסר בהירות בציפיות: פעמים רבות אין תיאום ציפיות ברור בין ההורים לילדים בנוגע למידת העזרה הנדרשת.
דרכי התמודדות והצעות מעשיות בהתבסס על המקורות, הנה כמה עצות מעשיות:
שיחה מקדימה: לפני חג הפסח, מומלץ לקיים שיחה פתוחה בין ההורים והילדים לגבי ציפיות וצרכים.
קביעת זמנים מוגדרים: הבן יכול להקצות ימים או שעות מוגדרות לעזרה בבית, תוך שמירה על יתר הזמן לעבודתו.
איזון: יש למצוא דרך של איזון בין צרכי ההורים לצרכי הילדים, במיוחד בתקופת הפסח.
משל או סיפור להמחשה מסופר על אחד מגדולי ישראל של הדור הקודם שתלמיד שלו היה עובד במשרה מלאה ולומד תורה בלילות. לקראת פסח, הוא ביקש חופשה ממקום עבודתו כדי לעזור להוריו המבוגרים. המעסיק סירב. למחרת, כשהגיע לעבודה, גילה שחלה תקלה במערכת והעבודה הושבתה ליומיים בדיוק - הימים שביקש חופשה. הוא הבין שזו הייתה יד ההשגחה, ושמי שמכבד את הוריו, הקב"ה דואג שלא יפסיד. המסר הוא שלעיתים אנו חוששים שנפסיד אם נקיים מצוות כיבוד הורים, אך למעשה ההפך הוא הנכון - מצווה זו נושאת ברכה מיוחדת של אריכות ימים וטובה.
סיכום במענה לשאלתנו: בן ישיבה העובד בבין הזמנים צריך למצוא איזון ראוי - לא לוותר לחלוטין על עבודתו, אך בהחלט להקדיש זמן משמעותי לעזרה להוריו בהכנות לפסח. הוא יכול:
לקבוע ימים מסוימים לעזרה בבית
לעזור בשעות אחרי העבודה
לסייע במשימות שיכולות להיעשות בזמנים גמישים
אך חשוב לזכור שמצוות כיבוד הורים מלמדת אותנו שורש מוסרי עמוק - את מידת הכרת הטוב. הרי ההורים הם שהביאו אותנו לעולם, הם שטיפחו אותנו בילדותנו, וכדברי המדרש: "שלושה שותפים באדם - הקב"ה, אביו ואמו". כשאנו מכירים טובה להורינו, אנו בעצם מתחנכים להכיר טובה לבורא עולם עצמו. כפי שלימדונו חז"ל: "כל הכופר בטובתו של חברו, סופו כופר בטובתו של הקב"ה." הסיוע להורים בהכנות לפסח, גם אם הוא בא על חשבון זמן ומאמץ שלנו, מעניק לנו הזדמנות לומר "תודה" - לא רק במילים אלא במעשים. בעולם שלעתים נדמה כי שכח את ערך ההודיה, מצוות כיבוד הורים מזכירה לנו שהכרת הטוב אינה רק מצווה - היא דרך חיים. וכשאנו יושבים בליל הסדר, מספרים ביציאת מצרים ומודים לה' על כל הניסים והטובות, נזכור גם להודות לאלו שהביאונו עד הלום - הורינו היקרים, וכך נזכה להמשיך את שרשרת המסורת והכרת הטוב לדורות הבאים.
